מעבר

לא כל ציוויליזציה נוצרת באותה הדרך. הדבר יכול להיות פשוט כמו שבט קטן העוזב ציוויליזציה אחרת ונודד עד אשר אנשיו מוצאים מקום מספק די הצורך, הו אז הם מתחילים את התהליך הארוך של היצירה: בניית מחסה, הכשרת בעלי חיים ושדות, התגוננות כנגד אוייבים וכינון מוסדות למידה, רוחניות ושלטון. זו יכולה להיות קבוצה דתית שהתפלגה מהזרם המרכזי של הדת, או אסירים, או מורדים, או מספר אינדיבידואלים ברי מזל מספיק כדי לפתח אינטליגנציה גבוהה יותר מאשר זו שהייתה ברשות הקבוצה שקדמה להם. בכל אופן בו היא נוצרה, יהיה לציוויליזציה תאריך לידה ועם יתמזל גורלה חיים ארוכים, ואז יתחיל תהליך ההדרדרות.

הדרדרותן של ציוויליזציות היא אוניברסלית. ראשית, נאבד הקונצנזוס; איננו קיים עוד אוייב חיצוני כגון מוות דרך היעדר ציוויליזציה, כך שהמכניזם של החברה נלקח כמובן מאליו ומחולק בקרב אלה היורשים אותו. ללא מטרה יצירתית, הציוויליזציה צונחת לתוך לחימה פנימית, ולכן איננה מסוגלת לבחור בכיוון כלשהוא באף נושא; מסיבה זו, הרעלים האיטיים פועלים ללא בדיקה מצד אף אחד, עד אשר הציוויליזציה מתמוטטת. המטרות היחידות שלה הן פנימיות ואלה גם כן חסרות דחף יצירתי, כך שלא נותר דבר לעשות חוץ מאשר לכל קבוצה ליטול צד כלשהו בויכוח ולהנגיד את יתר מרכיבי החברה אחד כנגד השני, מבלי שאף אחד ישים לב כי נגרם קיטוב בין כולם כנגד הכלל.

כאשר הציוויליזציה גוססת, זה הוא זמן פראנואידי: לא ניתן לבטוח באף אחד, למעט מכך שכל אחד יפעל למען האינטרס העצמי שלו, ומכיוון שאין כל מטרה ארוכת טווח, האינטרסים האלה כרוכים בחשיבה קצרת טווח כמו רווח, כוח במובן הקטנוני של איוש תפקיד וכפיית חוקים על אחרים, וכמובן כוח חברתי, שהוא האמצעי עבור הפרט להרגיש "חשוב" ולהיות בעל סמכות רק לשם הסמכות עצמה בקרב האוכלוסייה. כמובן, אף דבר אינו גרוע יותר מ-"סמכות" שאינה ראויה להימצא בידי מי שמחזיק בה, אשר מעוררת מחלוקת נוספת בין האנשים. כך במהרה, למרות שהם כולם הולכים בכיוונים נפרדים, הם מסכימים על "סטנדרט" כלשהו של התנהגות שנועד לנכר את אלה אשר עלולים להעביר ביקורת על נתיבה של הציוויליזציה הכושלת.

כך מתחוללת פוליטיקת "קבוצת הפנים" הקלאסית, מפני שאם מישהו מתעמת עם האמת כי הציוויליזציה כושלת, זה יגרום להישגיו או הישגיה להיות מוצגים כחלולים, ומכיוון שלמעשה לאותו אדם אין כלל מטרות יצירתיות, כך שהוא צובר את כל הערכתו העצמית מהחזקת משרות המוגדרות על ידי אנשים אחרים, הדבר יערער אותו. מסיבה זו, האינדיבידואלים מרכיבים את הכנופיה החברתית אשר מחילה את חוקי ההתנהגות, כדי שכל אחד מהם יוכל להיות "חשוב" ואף אחד לא יוכל לנקב את בועת האשלייה האומרת כי החברה ככלל הינה בריאה, "מסתדרת מצויין - לעזאזל - נהיית טובה יותר כל יום!", ובכך להסיר את לגיטמציית הכוח של כל אחד מהאינדיבידואלים המהווים את ההמון. אספסוף האינדיבידואלים יוצר שלטון משל עצמו המושתת על צורכי ההערכה העצמית של חבריו, והמציאות נשכחת.

ומי מבחין בזאת? הנשק הזדוני ביותר הנמצא בידי קבוצת הפנים הוא האשליה כי אנו נפרדים מההיסטוריה, בכך שהציוויליזציה שלנו תחייה לנצח בדרכה לעבר עתיד "פרוגרסיבי", ועקב כך החוקים אינם תקפים לגבינו. ציוויליזציות אחרות גדלות ומתמוטטות, אבל אנחנו היא הציוויליזציה שהיא תוצאת כל הציוויליזציות האחרות, והיחידה אי פעם שהצליחה לגלות את הדרך הנכונה לבצע דברים; כפועל יוצא מזאת (לפי לוגיקת הקבוצה) אנו נצחיים. אנו יכולים לבצע כל שינוי שאנו רוצים מפני שאנו בונים על גבי פלטפורמה, אשר כמו הזיכרון על מתינו, לעולם לא תתנדף. נכון?

הגלובוס מאובק בשאריות של ציוויליזציות הממשיכות לחיות כצל של עצמן. אין זה נאמר כדי לזלזל בתושבים החיים בהן או על מנת להעביר ביקורת על אותן ציוויליזציות, אלא כדי להעיר שהם אלה ששרדו אסון אדיר, שבאופן כללי עיצב את כולם להיכנע לצורכיהם; השאלה "מה אתה רוצה כציוויליזציה?" חודרת כאן לתודעה. האצטקים במקסיקו עמדו פעם בראש פסגת העולם החדש, עם כושר למידה ומבנה חברתי גבוהים מעבר לאלה של אירופה הנוצרית, אך עתה, מקסיקו בקושי מסוגלת להחביא את הביבים הפתוחים השוטפים את רחובותיה, ואינה תורמת דבר לעולם חוץ מאשר כלכלת עולם שלישי, שזה בדיוק מה שיכולה לספק אומה המתועשת מספיק ליצוא חומרים גולמיים וכישוריי יצור בסיסיים, אך לא למידה או המצאתיות.

אך כעת עולה היללה מתוך קבוצת הפנים. הו, אתה חייב להיות בור, גזען, טיפש וטרוריסט כדי לא לדעת כי מקסיקו נכבשה בידי הרנאן קורטס בשנת 1519. תגובתי היא: כן, באמצעות 300 חיילים, שזו היא אינה כמות הכוח הנדרשת כדי להכניע אימפריה. הוא נחת בראש כוח קטן, כינס את אוכלוסיות העבדים של האצטקים והמאיה, והשתמש בהם על מנת להביס את אדוניהם; זו הייתה קריסה מבפנים, בה קורטס היווה לא יותר מכלי להוצאתה לפועל. אין לי כל שבח לשאת בשמו, כי כל אדם הנוטל את הזהב המקודש של חפצים מעשה ידי חברה אדירה ומתיך אותם, הינו חסר יראת כבוד לעולם זה; עיניו נחו על האל והעושר, לא על קדושת החיים בכללותם, כאשר הכוונה כאן אינה לאינדיבידואלים המרכיבים אותם, אלא התהליך לפיו ציוויליזציות קמות ומוקירות דברים מספיק על מנת ליצור אלים על פני האדמה מתוכם.

האצטקים התמוטטו, וכך גם המאיה לפניהם, מבפנים. זאת, ככל הנראה, קרה גם לשבט ההופי בצפון מערב אמריקה, כמו גם לציוויליזציות העתיקות של אנגקור ואט ואפגניסטן. זה קרה, כך נדמה, גם כן ברפובליקות הצפון אפריקאיות, וגם במצריים, כמו גם בציוויליזציות רבות העוצמה של פעם בעולם האיסלמי. הודו, בעבר המקור של כל העוצמה והלמידה המתורבתת , כעת כורעת תחת העומס של אוכלוסייה מאסיבית בעלת יכולת מועטה ליצירה, למרות שאחדים שמרו על הלמידה והדרכים העתיקות בחיים. מה בדבר יוון ורומא? הישויות הפוליטיות שהחליפו אותם השיגו מעט, ובקושי רב דומות לאוכלוסיות המקוריות של אותן אומות. אכן, כל האימפריות האדירות של אירופה ירדו מגדולתן במידה מסויימת, לאחר תקופה של קולוניאליזם ואימפריום.

אבל האם זה היה אימפריום (כוח) של אומות בריאות? עבורי מתקבל יותר על הדעת, כי הייתה זו קבוצת הפנים שהתרחבה כלפי חוץ על מנת לכבוש כל מי שעלול היה להתנגד לה, מפני שאף דבר אינו מאיים על קבוצת הפנים יותר מאנשים העושים דברים בדרך אחרת, ומכיוון שאותם אנשים עלולים להיות משגשגים במספר דרכים בהשוואה לקבוצת הפנים, הם מייצגים בכך אפשרות המערערת את הכוח האבסולוטי והסולידי של אותה קבוצת פנים. כבוש אותם והמר את דתם לנצרות: אומללות אוהבת לבלות בחֶבְרָה, ואם הם איתנו וכולנו נמות ביחד, לפחות בדרך זו, לא הוכח כי טעינו. האימפריות הקולוניאליות האדירות של פעם באירופה נמצאות כולן בהדרדרות רחבה; בייצואן את שלטונן לארצות רחוקות, הן מצאו שהן אינן מסוגלות לתמוך בו שם, כך בקבלת מכה בהערכתן העצמית הן נהפכו להיות יעדיי חופשה נעימים. באומרי זאת, אני מתייחס לאימפריות הוִיזִיגוֹתִיות של צרפת, ספרד ופורטוגל, ובנוסף להן מדינות צפון אירופאיות כמו הולנד ואנגליה.

אנגליה, או בריטניה הגדולה כפי שהיא רוצה להיקרא כעת, מאז שהיא ספגה את מושבותיה הקרובות יותר אליה באמצעות מלחמות ברוטאליות שהתבססו על מעמד ודת, היא דוגמה מושלמת. בעבר אומה עוצמתית, שיצרה דברים אדירים ומועילים לעולם, כעת הינה אימפריה קלת דעת ונוירוטית המייצאת את אי-שפיותה באמצעות מילוי תפקיד של "שיטור עולמי" כצל של ארה"ב, הנצר החדש יותר שלה אשר בבירור מהלך בעקבותיה. האם אנשים שמחים שם? על פי איך שמוגדר "שמח", אז וודאי: יש להם מכוניות, בתים ועבודות בעלות תארים אופנתיים. בתוך תוכם, לעומת זאת, הם פחדנים ומלאי ספק, לכן הם נצמדים לרעיונות אבסולוטיים כמו צדק, רב-תרבותיות, מוסריות וכדומה, כדי לפצות עבור היעדר הכוח הפנימי שלהם. הם מחפשים אחר משהו בעולם בחוץ שהוא אובייקט מקובע ונייח, משהו שאליו הטובע יכול להיצמד.

האם הם ימצאו את מה שהם מחפשים? אף אחד לא מצא, מפני שאם היה קיים דבר כזה, הוא היה מונע את הדרדרותו של מה שחייב להתמודד עם עתו למות. ממש כמו האצטקים או המִצְרִיים, הסדר הישן של אירופה מת, מותיר מאחוריו ריאקציונרים (שמרנים) ו - "סדר חדש" (ליברלים) חסרי כל פתרונות, אך אשר מעודדים את תהליך ההתנוונות, בהיותם בעלי חולשות פנימיות, מכיוון שהם מבקשים אחר האבסולוטי המתבטא בצורה של רחמים עבור אחרים, כינונו של סדר חברתי אוניברסלי היכן שהתחרות מחוסלת, ועוד בסגנון. אם תגביל את התמקדותך לאיך החברה שלנו מגדירה את עצמה בהיסטוריה, כל זאת יראה מבלבל בעיניך, אך אם תתבונן בהיסטוריה מעבר לדוקטרינה הרשמית, ותראה כיצד דפוסי העבר חוזרים על עצמם, תהליכים אלה בתמציתם לא יותר מאשר פירפורי המוות של אימפריה גוועת.

הבט באנשי הסדר החדש שלנו. נראה כי אנו חסריי הוגי דעות ואמנים דגולים כפי שהם איכלסו זמנים קודמים; בספרות לפחות, קשה למצוא קולות כלשהם מאז שנות ה- 1930 , בעלי כוח או חזון כלשהם. היחידים שנותרו, דנים ב-"רעיונות הגדולים" שלהם אך ורק בתוך הקונטקסט של ערכי קבוצת הפנים בציוויליזציה הגוססת הזו, והיכן שערכים אלה חדלים מלהתקיים, כך גם חדלים הכותבים. אין עוד ת. ס. אליוטים, או ארנסט המינגווי-יים, או פ. סקוט פיצג'רלדים או אפילו ויליאם פוקנר-ים. אַיֵּה הבטהובן שלנו, או אפילו ברמה פחותה יותר, המוצרט שלנו או הברהמס שלנו? איכשהו אני בספק כי אלה הם אמינם או לינקין פארק, ואפילו הם יתכחשו לתואר הזה. היכן קרל יונג או הומרוס שלנו? עידן גוסס לוקה בהיעדר גיבורים וכאשר הנוער שלו גדל בלעדיהם, אין לו שאיפה גבוהה יותר מלחיות חיי נוחיות ושיכרות.

הבט באנשי הסדר החדש שלנו. יש להם אין ספור בעיות בריאותיות, הסובבות לרוב סביב מחלות מוּלָדות והיותם שמנים ולא בכושר; אפילו המחלות שהם מביאים על עצמם הן זעירות בהשוואה לנטייתם הכללית למות מחוסר פעילות ואכילת יתר. הם נוירוטיים ודורשים בידור ודרמה תמידיים כדי למנוע מהם להרגיש את העוקץ של ריקנות החיים. מקורם הוא מכל אומות כדור הארץ, ואין הם חולקים שום תרבות במשותף, לכן תרבותם נהפכת להיות זו של הטלוויזיה, של הקֶנְיוֹנים ושל הראשים המדברים הנמצאים בשלטון. איזו מין ציוויליזציה זו? אין היא אחת כזו; היא רק שרידיה, אך ההמון המבוהל - קבוצת הפנים - יעשה כמעט הכל כדי למנוע ממך מלראות זאת, מפני שאם תראה כן, זו תהיה כבר השקפה אחת העלולה להתחרות עם השקפתם שלהם, שהם עצמם נעדרי ביטחון עצמי בה. זה הוא זמן נוירוטי ופָּרָנוֹאִידִי.

התרבות רקובה. רעיונות נעלים האמורים להתקיים בזכות איכותם בלבד, מוכרחים למכור את עצמם ולספק את גחמות ההמון, שחבריו משתעממים מחייהם, המחפש תמיד אחר משהו "חדש" ו - "מיוחד" כאילו שפיסה ריהוט נוספת בסגנון ארט דקו תוכל לפצות על היעדר קונצזוס. כך לא נמצאת שום דרך לביסוס מטרה שתועיל לכל, כך גם לא נמצאת שום דרך לקבוע משימות ומטלות למימוש חיים מלאים. כמו כוכבים גוססים הם קורסים לתוך עצמם. בעוד הם אוכלים תמידית אך לעולם אינם שבעים, הם מתרוצצים דרך תהלוכה של פריטי פלסטיק, מאהבים זמניים, תחביבים ועוונות, ואפילו "הנאות" - אני בשיגעון יוגה השבוע, או לאחרונה, אני מנסה מַקְרָמֶה - אבל נשמותיהם ריקות ועיניהם אטומות. כאשר אין שום תוכנית לעתיד, אז בהווה אין שום ערכים, מלבד נוחות ושיכרון, שהם חלולים ונהיים משעממים כבר לאחר עשור בודד.

ללא מטרה, הציוויליזציה שלנו נעדרת רצון, ובלעדיהם היא חסרת כל משמעות ולכן היא חיה בפחד מן המוות. לחיות את חייך בפחד מהמוות משמעו לקחת את המוות לליבך ותוכך כערך הגבוה ביותר, ובכך להפוך למשרתו. כל הערכים שלך תלויים בהימנעות ממוות, או אי הזכרתו, או מציאת דבר מה "חשוב", כדי לאזן באמצעותו את בלתי נמנעותו של המוות: דת, מוסריות, ליברליזם, מכוניות אספנים, אמנות מודרנית. היעדר רצון זה מסביר את הדחיפות של הכיבוש שהתעוררה ברפובליקות האירופאיות המאוחרות, ומסמן את השלב הסופי של מעברן מציוויליזציות חיות ונושמות לקליפות שחוקות כמו אלו של "העולם השלישי". ברור מאליו, כי בזמנים עברו בהם היו קיימים פילוסופים, תהליך זה זוהה, אך ספרים נדרשים בקהל שיקרא אותם ואם הקהל אינו מסוגל להבין, או שאינו רוצה בכך בגלל פוליטיקת קבוצת הפנים, אז אפילו האמיתות הגדולות ביותר המוסברות במשפטים פשוטים נפסחות ללא כל הבחנה.

דרך אחת להתבונן במעבר זה היא ראיית ה-"צד אחר" שלו, שאליו לא כולנו נגיע אליו. רבים כבר כה שבורים שמוות ערירי ואובדן בתהום הַנְּשִׁיָּה הם המתנה הטובה ביותר שהם יכולים לקבל; אחרים מתנודדים על קצהו של להב הסכין בין מחויבות למציאות לבין רצון למשוך את הכיסוי על ראשיהם וללכת בחזרה לישון, מה שבנקודה זו אומר עבודה תאגידית, ב.מ.וו. , ופרטנר "רב-תרבותי" לחיים, או כמויות מכל אותם הדברים. הם לא אמורים לצלוח את המעבר. עבור אלה בעלי הרצון לרחוש כבוד לחיים, ובכך השתוקקות לבנות ציוויליזציה דגולה התואמת אותם חיים, קיימות שתי מצוות:

I. שרוד

יתכן כי זו כותרת מטעה, או אולי הכתבן או העורך השמיט מילה: הישרדות היא לשרוד היטב. התעלה מעלה. הינשא היטב, התרבה היטב, וגדל את ילדייך בהתאם לערכים העתיקים של שבטך. יותר מכך, חייה טוב בעצמך, ובזאת אינני מתכוון לנוחות. הימנע מהאשליות של הטלוויזיה, משחקי ספורט והתערות חברתית יתרה; שמור בחיים מסביבך את הרעיונות, האנשים והערכים הטובים ביותר. הייה חסר חרטות וסלקטיבי; בכל פעם שקבוצת הפנים תאמר לך כי אתה "חייב" לעשות או להאמין במשהו, עשה בשקט את מה שאתה חושב שיש לעשות. הייה חוקי, ותהייה מנומס לגבי זה, מפני שזה כופה אותם להפוך אותך לקדוש מעונה אם הם עומדים להכות בך, ואם הם אכן עושים זאת, הם מאבדים את רגשי ההערכה העצמית שלהם המושגים דרך המוסריות.

II. אל תברך את האשלייה

האשלייה נמצאת מסביבך בכל מקום, וכל יום מישהו יגש אליך עם אַרְטִיפַקְט מעשה ידיה, בבקשה ממך לשבח אותו. עמוד על שלך באדיבות ובנחישות. "אני לא צופה בטלוויזיה, אבל אני שמח שנהנית מהתוכנית הזאת" היא תגובה כנה ללא בוז, וצריכה להישמע לעיתים קרובות יותר. באופן דומה, דחה את כל הפוליטיקה ובילבולי המוח של "מצפון חברתי" עם "נדמה כי הציוויליזציה שלנו קורסת ויהיה זה מעניין לראות מה יקרה הלאה". לאחר מכן שנה את הנושא למשהו חיובי. דברים אלה זורים זרעי ספק בקרב אחרים, אך זה נעשה מבלי להפוך אותך לתוקף אגרסיבי, ומאפשר לך לשמור על חבריך ושכניך הידידותיים ללא התפשרות על האידאלים שלך, שזו היא האלטרנטיבה לכך שתתחיל לדבר על פוליטיקה, חברה או תעשייה מודרניים כאילו שדיבור כביכול יפתור את הבעייה באופן ממשי. הוא לא יעשה זאת, ואינו זכאי לשום קרדיט ממי שחושב באופן עצמאי המודע להיסטוריה.

אלה הם דברים איומים לכתוב, אם הקורא מאמין כי ההווה הוא הזמן היחיד. הם (הדברים שנאמרו לעיל) מזהים כי האויב שלנו אינו מחוץ לנו, אלא נמצא בתוכנו, וכי המבחן האולטימטיבי של המין שלנו עדיין מחכה בהישג יד: הברירה הטבעית יכולה בכל רגע נתון למחות אותנו, או מתקבל יותר על הדעת, להרביע אותנו ליצורים פשוטים יותר שאינם מסוגלים לבנות ציוויליזציות גדולות, אך שחוסר אירגונם הטבעי מסוות אותם. מכל מקום, בזמן שהציוויליזציה ממשיכה להתקיים, אנו יכולים להיזכר בכך שהטבע הוא אינסופי ומספק הזדמנויות בכל פנייה, כך שעם הריקבון בא גם החלל עבור אלה שישרדו את המעבר: שהם המייסדים של הציוויליזציה החדשה.

10 בספטמבר, 2007