המנצח לוקח הכל
Home
המנצח לוקח הכל

מאז שחר הסוציאליזם והגרסה המוקצנת שלו, קומוניזם, אנשים הביאו שטף של התנגדויות לאידיאולוגיות אלו: הן לא יעבדו מכיוון שהן מונעות את התחרות, שוללות מאיתנו את זהויותינו, הן אתאיסטיות, הן מדכאות אותנו ולוקחות מאיתנו את החופש שלנו. כל אלו הם הבל ברגע שאדם מבין שקומוניזם וסוציאליזם לא בהכרח מובילים לסטאליניזם, שהיא פחות צורת שלטון מאשר שגעון גדלות של שליטים במדינה שבה שכבת האיכרים בעלי אייקיו של 94 התרבתה, האשימה את שליטיה בעלי IQ של 140 ואחרי שרצחה את אותם שליטים, התדרדרה לאורגיה של קניבאליזם.

אירופה המזרחית אינה ייחודית בהיסטוריה של התרבויות המערביות מלבד שהיא ממשיכה לשרוד באמצעות אוכלוסייתה הגדולה, וזאת חלקית בגלל נסיגת כוחות מערב-אירופאיים מהאזור אחרי אסונות הזמנים הקולוניאלים. לפי "גזעי אירופה" מאת קארלטון קון, הסלאבים היו במקור בני כלאיים של נורדים, דינארים (אזור דרום אוסטריה), ועמים מדרום אירופה, אבל באותם זמנים המונגולים התפרסו ברחבי המישורים של רוסיה, ומשתנה נמוך יותר, פשוט יותר, וגס יותר נכנס למשוואה. הנרהיב עוז לשער כי הכלאות קרו עם אותם כובשים? אכן, האומות הסלאביות נפלו בצורה הקשה ביותר בפני המונגולים, ואירופה המערבית מעולם לא סלחה להם על כך, זאת מפני שהסיבה לתבוסתם היתה אנוכיות, עד כדי כך שהם לא יכלו אפילו להתאחד כנגד אוייבם המשותף.

כאשר הכוחות המערביים נתקלו באומות מזרח אירופאיות לאחר אותם זמנים, הם מצאו עקביות אשר נשנית בעולם השלישי: מיעוט של שכבת שלטון עשירה, משכילה ותרבותית הממועטת בצורה מחווירה לעומת שכבה תחתונה של עובדים עניים, בורים ונקמנים. במקסיקו של היום קיים אותו מצב, עם רובד חברתי המורכב משכבה עליונה של צאצאי הספרדים המקוריים שפלשו לאמריקה, בורגנות ושכבה נמוכה של בני תערובת (של ספרדים עם אינדיאנים מקומיים), ושכבת מנודים מקסיקנים-שחורים אשר משמשת בעיקר לריכוך נפילה של ציוד כבד. סטאלין, אשר עלה מתוך מתוך בלאגן זה, מצא את עצמו מוקף באנשים עיוורים וטיפשים אשר את תשוקותיהם היה ניתן להפנות כנגד עצמם, ממש כמו שמומחה ג'ודו מנצל את תנופת יריבו כנגדו. כמו מעין אנדרו קארנגי של המזרח, סטאלין תפס את מושכות השלטון "בכל אמצעי הכרחי”, ושלט במדינה בשביל עצמו ובשביל אוהדיו. בעוד שרציחותיו מגמדות את אלו של היטלר ופול פוט ביחד, הוא זוכה להתעלמות מצד אקדמאים שמאלנים מכיוון שהם רואים בו עצמו סיבה להתנגד לקומוניזם. הוא אינו. קומוניזם בשביל סטאלין היה כמו כל שאר הדברים, אמצעי.

בתחילת הדרך לקומניזם היו כמה רעיונות טובים. במקום חברה שבה מה שמביא כסף משוער כדרך הנכונה, הקומוניזם הגה כי מבנה היה צריך להיווצר אשר ידאג לאזרחים. אותו מבנה יהיה כפוי עליהם, ותפקיד הכסף יהיה לשרת את המבנה השיתופי, במקום המבנה הקודם בו "הזנב" מנופף את ה- "כלב”, אשר רווח קודם לכן. אותו שלטון, כמו כל צורות הסוציאליזם, הִטַּלְטֵל לו באופן בלתי יציב מעל מדינת הרווחה, כאשר הכוונה היא שלבירוקרטים קשה היה להבחין בין העובד המועיל לבין הפָּרָזִיט ולאחר זמן מה, הם תמכו בפָּרָזִיטים. אכן, ברית המועצות תמכה בפָּרָזִיטים רבים, במיוחד באלו שבדרגות הכוח הגבוהות, אבל הרבה מכך ניתן להסביר על ידי הרקע האיכרי של רוב הסובייטים: מחוץ לליגה שלהם בחברה המודרנית, הם עשו מה שיכלו על מנת לחזק את מעמדם ואיפשרו למערכת שלא הבינו בכלל, לשקוע לתוך תוהו דרך פסיביות בזמנים הקריטיים. למרות זאת, זהו פחות טיעון נגד הקומוניזם אלא יותר ציון האשמה של מלחמת המעמדות שהביאה את הקומוניזם לשלטון ברוסיה (וייצאה את הקומוניזם למספר מדינות מזרח אירופאיות נוספות ומדינות בלטיות אשר נחרבו בתהליך זה).

הטיעון המוצלח ביותר נגד קומוניזם הוא פשוט: הוא לא תומך בגישה הכלכלית של "המנצח לוקח הכל". "כל אחד לפי צורכו" הינה פילוסופיה מפתה, מכיוון שהיא מציעה באופן מרומז שיש לדאוג לרווחת כולם וכך ליצור חברה ללא עימותים, אך היא לא לוקחת בחשבון גורם חיוני אחד: זמן. אם נלון לילה אחד ביער (אין יותר מדי יערות בישראל, אז תחשבו על מדבר), לתת לכולם אוכל לפי הצורך זה הגיוני בהחלט. אך אם עלינו לשהות ביער למשך מספר שנים או עשורים? תורת "המנצח לוקח הכל" נשמעת הכי הגיונית, מפני שאלו בעלי הישגיות גבוהה יותר מאחרים, עם כל נקודת התחלה שתינתן להם, יישמו את מה שניתן להם לעבר שיפור היבטים אחרים של החיים. אם מישהי הבליטה עצמה בכך שהתעלתה מעל עצמה ביצירת דרך יעילה יותר לעשיית משימה כלשהיא, סביר יותר שלאותה מישהי יש יותר מה להציע ואם ינתן לה כוח, תמשיך את תהליך מעוף היצירתיות. זו היא גישת "המנצח לוקח הכל". יותר מ-"תחרות חופשית" או "חירות", זה מה שקובע את בריאותה של אומה, מכיוון שהדבר מאפשר תקבולת (פָּרָלֶלִיזְם) אמיתית: כל אדם מייצג (ממש כמו במערכת הפעלה מודרנית של מחשב) סיב אחד של אנרגיה חישובית אשר מתמודד עם בעיה, וכל סיב מאמץ גישה שונה מעט, כאשר אלו שמצליחים עוקפים את האחרים ובסופו של דבר מחקים אותם, עקב שיטתם הטובה יותר.

מעניין ששיטה זו נפוצה בכל הדִּיסְצִיפְּלִינות: בבחירה הטבעית, הנשר עם כישורי הציד הטובים ביותר מפיק יותר צאצאים; במדע, הגישה הכי חדת התפישה מאומצת במהרה בכל הענף; באומנות, האמן המוצלח ביותר של הדור הקודם,הופך לנקודת הפתיחה של הדור הבא אחריו. מערכות שפועלות לפי גישת "המנצח לוקח הכל" עליונות לכל השאר. האם משתמע מכך כי גישה זו תומכת בשיטת הקפיטליזם? בהחלט לא. קפיטליזם, כמו יתר שיטות השלטון התוצאתניות, מתגמל תפישה של מציאות ולא מציאות. התועלתנות (Utilitarianism) – השלוחה הממשלתית של תוצאתניות – מצהירה: "הטוב ביותר למספר הרב ביותר", אבל מה שלא מוזכר בציטוט זה ש-"הטוב ביותר" מוגדר על ידי השקפת עולמו של "המספר הרב ביותר". במערכת תועלתנית , עדיפה אוכלוסיה שמסופקת על ידי לחם ובידור זול מאשר אוכלוסיה שרבע ממנה מבינה שהיא בעלת מעלות נעלות של אומנות, למידה, ארגון, שרותי בריאות וכדומה. בחברות קפיטליסטיות, כמו גם ברוסיה הסטאליניסטית, ההחלטות האמיתיות מוטלות במשאלי עם על המון של איכרים חסרי יכולת, שאינם מסוגלים לראות מבעד לסוציופטים מניפולטיביים כמו סטאלין וכך פעם אחר פעם תומכים באנשים כמותו, ומאשימים אחרים על הסבל שנגרם להם על ידו. פשוטי עם, איכרים, עובדי העולם... החלטות אלו הן מעבר לכם. למעשה, הן מעבר למעמד הבורגנות גם כן. אתם זקוקים למלכים-פילוסופים המסוגלים לבצע החלטות מסובכות, מכיוון שכמו שחקני שחמט מנוסים, הם תמיד רואים מאות מהלכים קדימה אל תוך העתיד.

קומוניזם וקפיטליזם חולקים פגם נפוץ: הם מקדישים תשומת לב לחברה כפי שהיא עכשיו מבלי להבין שהעבר והעתיד יוצרים רצף מתמשך עם ההווה. אנו יכולים לחלק את מה שיש בידינו, אם לפי צורך או כמו בקפיטליזם, לפי הפופולאריות שמועברת דרך תפישת הציבור של "שמחה" ו"הנאה", אך כאשר אנו מנסים לעשות זאת יום אחרי יום, שנה אחר שנה, מה שאנו עושים זה לעודד את מוכי הגורל לבחור את המנהיגים הכי לא ראויים. ארצות הברית מגלה זאת כעת דרך שתי נשיאיה האחרונים; קלינטון היה חסר יכולת ומושחת בדיוק כמו בוש, אך הוא האמין פחות במסע הצלב שלו, ולכן התחמק בשיטתיות מכל דבר שעלול היה לגרום לירידת הפופולאריות שלו, כולל מלחמות. בוש, כחלק מכת האגו שלו (כמנהיג רוחני ומממן, "מחליט ההחלטות") מניח בצורה טיפשית שפשוטי העם יתמכו בו במשך המלחמה שהם עצמם עודדו אותו להתחיל (הערה: תנועות פציפיסטיות תמיד גדלות במספרן באופן אקספוננציאלי לאחר תחילת מלחמה, לא בזמן שברור שמצפה מלחמה באופק). לקלינטון לא היו שום אשליות כאלו. הוא ידע שמשימתו היא לשמור על אוכלוסיה שמחה ומרוצה, ולעזאזל עם כל התוצאות שיחולו לאחר כהונתו (היסטוריונים של העתיד ישימו לב לכך שהעידוד הפזיז בכלכלת האינטרנט השופעת באינפלציה מלאכותית על ידי קלינטון דן את האומה לעשור של שפל כלכלי מתון, מהלך הרסני לא פחות מהמלחמה של בוש אם לא יותר). נשיאינו הם מניפולטיבים, ובצורה הזו, יש להם יותר במשותף עם סטאלין מאשר האבות המייסדים בעלי העיניים החולמניות של ארה"ב.

גישת "המנצח לוקח הכל" יכולה לקרות רק כאשר המשחק מתוכנן לבחור את הטוב ביותר, לא את האכזר ביותר (סטאלין) או הפופולארי ביותר (ארה"ב). פופולאריות היא דבר הפכפך, מכיוון שהיא מבוססת על ההנחה שהבטחות מתממשות ושאושר אישי משתווה לחיים מלאים; מנהיג באמת פופולארי לעולם לא יגרום לתומכיו לאכול את התרד שלהם, מכיוון שהוא מסכים איתם שהוא לא טעים כמו גלידה, אפילו אם תפריט של גלידה בלבד יהרוס את בריאותם. הוא עשוי, כמו קלינטון, להבטיח לשכבה הנמוכה נקמה כנגד השכבה העליונה דרך חקיקת זכויות האזרח; הוא עשוי, כמו סטאלין, להבטיח לשכבה הנמוכה נקמה כנגד השכבות העליונות דרך אלימות ודּוֹגְמָה. בכל מקרה, מטרתו היא לתמרן מראית עין ולא מציאות, וכך הוא משאיר פצצת זמן מתקתקת של מעצמה מדומה. בזמן שאמריקה מתרסקת להיעדר יסודות משותפים – אין יותר ערכים משותפים, תרבות משותפת, מוצא משותף או אפילו הסכמה כלשהי על מה היא "הצלחה" כאומה; יש לעומת זאת הערצה וסגידה לכוח וולגרי וכסף, בעוד שאמידות והצלחה אמיתיים הם דברים מתחדשים, שאינם מוערצים רק בזה הרגע, אלא בכל הרגעים המאחדים עבר ועתיד – עלינו לזכור שטעותנו כאן כמו ברוסיה הייתה לעודד אנשים שאינם מסוגלים לקבל החלטות, לבצע את אותן החלטות, וכך להרשות לעצמנו להיטמע בפָּרָזִיטים מניפולטיבים שיכולים לשלוט בקלות במראית עין, אבל חסרי כל יכולת לעצב את המציאות.

16 במאי 2006

Our gratitude to "Immortal" for this translation.


Slashdot This! Bookmark on Windows Live! Bookmark on Newsvine! Bookmark on Reddit! Bookmark on Magnolia! Bookmark on Facebook!

Copyright © 1988-2010 mock Him productions